הפרעת קשב

הפרעת קשב היא אחת ההפרעות הנפוצות ביותר הניתנות בשנים האחרונות. הפרעה זו למעשה מתייחסת לסימפטומים הקשורים באי שקט, נטייה להתנתקות המחשבה, פזרנות, קושי להתחיל משימות, קושי להתמיד במשימות, קושי לשמור על קו מחשבה ועוד.

אני אוהבת להתייחס לקשב כאל טווח. לפעמים יש יכולות קשב יותר טובות, ולפעמים פחות. מערכת הקשב רגישה ביותר. מערכת זו ממונה על היכולת לעבד גירויים שמגיעים מהסביבה החושית (מראות, צלילים, מגע, טעם וריח). על היכולת לעבד בכל פעם רק גירוי אחד לעומק, וגם על היכולת לעבד מספר גרויים במקביל. מערכת מאוד מסובכת ומורכבת. היא גם רגישה מאוד למצבים סביבתיים. מצבים כגון עייפות ורעב, מוסחות רגשית, מתח, חסכים תזונתיים וכדומה מביאים מיד לירידה בתפקודי הקשב.

אבחנה: המונח הפרעת קשב (מאנגלית attention defecit hyperactive disorder – ADHD/ADD) מתאר מצב בו ישנו ליקוי מובנה בתפקודי הקשב שאיננו תוצאה של מצב זמני. הפרעת קשב היא למעשה הפרעה בויסות קשב. לאן אנו מעבירים בכל רגע נתון את משאבי העיבוד המוחי שלנו. מורשים לאבחן הפרעת קשב פסיכולוגים, פסיכיאטרים, נוירולוגים ורופאי ילדים שהוכשרו לכך. האבחנה מבוססת על דיווח סימפטומים משני מקומות לפחות (למשל בבי"ס ובבית או בחוג), מבדיקת תפקודים נוירוקוגניטיביים, ומהתרשמות המאבחן. כדי לקבל אבחנה נכונה של הפרעת קשב יש לשלול סיבות אחרות שיכולות להסביר את הסימפטומים. למרבה הצער, המערכת כיום ממהרת לאבחן ילדים ומבוגרים כסובלים מהפרעת קשב, מבלי לשלול גורמים אחרים – ובמיוחד גורמים פיזיולוגיים תזונתיים (כגון מחסור בויטמינים מקבוצת B) ומצוקה רגשית. שני גורמים אלו מסבירים חלק ניכר מהקשיים שאנשים חווים בתחום הקשב. בשום פנים ואופן אין לאבחן את ההפרעה על סמך קריטריון אחד או על סמך מבחן ממוחשב. המבחנים השונים הם רק כלי עזר בהערכה, ואינם תחליף לאבחון מקיף. טיפול תרופתי ניתן להתאים אך ורק אצל רופאים, וחשוב לקיים מעקב רפואי ובדיקות כלליות מקדימות לנטילת התרופה (ובמיוחד בדיקות לב, ובדיקות דם כלליות). ישנם יסודות ביולוגיים גנטיים להפרעה, והיא ידועה כתורשתית מאוד.

מעניין שבתרגום שם ההפרעה לעברית השתרבבה משום מה המילה "ריכוז". מילה זו לא מופיעה בשם ההפרעה, והפרעת ריכוז היא רק סימפטום אחד מבין רבים. הפרעת קשב יכולה בהחלט להתקיים ללא כל הפרעה בריכוז. זו הסיבה שהורים רבים מדווחים על ילדים עם הפרעת קשב כילדים שיכולים להתרכז זמן רב במשימה אחת, כשהיא מעניינת כמובן. יתכן והמילה ריכוז השתרבבה בטעות למונח העברי, בשל החשיפה הגבוהה של ההפרעה במערכת החינוך ודיווח מורות וגננות על ילדים שמתקשים להתרכז בשיעורים.

הטיפול בהפרעת קשב: הפרעה זו נחשבת הפרעה התפתחותית המלווה את האדם לאורך חייו. חלק עיקרי בטיפול הוא פיתוח אסטרטגיות התמודדות יעילות עם ההפרעה. יש התופסים את ההפרעה כהפרעה חינוכית, משהו של בית ספר. לא כך הדבר. ההפרעה משפיעה על התנהלות הבית (והיא גם תורשתית, כך שלרוב גם ההורים מתקשים להתארגן), על התפקוד החברתי ועל המצב הרגשי. אנשים עם הפרעת קשב חשופים להרבה יותר קונפליקטים חברתיים למשל. קשיי הויסות שלהם משפיעים על ויסות האכילה, השינה, עומס הלימודים או העבודה שבוחרים להיות בו… הרבה מעבר לתפקודים לימודיים. זו גם הסיבה שטיפול בהפרעת קשב צריך להיות קבוע, ולא רק בתקופות לימודים.

הטיפול המקובל איננו רק תרופתי. שימוש באסטרטגיות התארגנות, טיפול רגשי להגברת יכולת הסבילות לתסכול, פיתוח מיומנויות חברתיות ולימודיות, הן חלק עיקרי מהטיפול. כשיש קושי משמעותי בויסות חושי, גם ריפוי בעיסוק חשוב. יש להזהר מפני טריקים ושיטות קסמים לטיפול בהפרעה. אין להן כל הוכחה או יעילות מדעית. במקרים רבים מדובר בתוספי תזונה וויטמינים (וזה אכן יעיל אם האבחנה היתה שגויה עוד מההתחלה והיה מדובר בעצם בחסרים תזונתיים). גם טיפול ברכיבה על סוסים למשל לא נמצא כיעיל בטיפול בהפרעת קשב. אין ספק שטיפול ברכיבה יכול להועיל לביטחון העצמי, והוא מהנה, אך איננו תחליף לטיפולים אחרים שהוכחו מדעית כיעילים בהקלה על הסימפטומים.

בטיפול בילדים חשובה הדרכת ההורים (כאמור, לרוב לפחות אחד מהם סובל מההפרעה בעצמו). בהדרכה ההורים יכולים ללמוד אסטרטגיות התמודדות, ובעיקר להפחית את התסכול, האשמה והכעס שמלווה אותם אל מול הקשיים היומיומיים.