הריון… לא תמיד זה כל כך פשוט
מכירות את אלו שמיד נקלטות להריון? ותוך 9 חודשים יש עגלה שמחה בבית? יש המון, נכון?
בפועל לא פחות מ15% מהזוגות מוצאים את עצמם ללא הריון גם אחרי שנה של ניסיונות.
האם זה נגמר ברגע שמופיע הפס השני בבדיקה? ממש לא. 1 מכל 3-4 הריונות מסתיים בהפלה. לרוב בשליש הראשון. לפעמים גם מאוחר יותר.
גם הלידה עצמה לא תמיד מאושרת וקלילה. החיים מגיעים ללא תעודות ביטוח.
נשים רבות חוות קשיים רגשיים משמעותיים סביב הנושא. התסכול שמלווה זוגות בתהליך פוריות. כאב על אובדני הריון.
החברה שלנו, לא נותנת מספיק זמן ומקום לכאב הזה. אין לגיטימציה להתאבל. מיד לנסות שוב. לשטח את הכאב. למסמס אותו. לראות קומדיות מצחיקות אחרי הפלה. לא לחשוב, לא להרגיש, ולא לדבר על זה.
במיוחד, לא לדבר על זה.
זה מפחיד מדי, מצער מדי. בשביל מה להתעסק בזה. דף חדש. מתחילים מהתחלה. אז זהו, שלא!
החוויה לא פשוטה, ולפעמים ממש טראומטית לנפש, לזוגיות, למשפחה. תחושת הבדידות הזו. אחרי אובדן האישה מגלה פתאום שהיא לא לבד. זה קרה גם לקופאית בסופר, לאחות בקופת חולים, לשכנה, לדודה ולמי לא? אבל לא מדברים על זה.
בשנים האחרונות, עם העליה בהבנה של המשמעויות הרגשיות, מדברים על זה קצת יותר. קצת. מבינים שקשה לעבור לבד את הטלטלות הרגשיות של תשובה שלילית במהלך טיפולי פוריות. נותנים כמה ימי חופשה להתאושש מהפלה. אפילו קמו קבוצות תמיכה. ויחד עם זאת, מצפים להתאוששות מהירה ולחזרה לשגרה. "את עדין נורא הורמונלית, זה תיכף יסתדר".
קשה לחזור לשגרה. אפשרי, אבל קשה. גם כשנדמה שהכל בסדר, הכאב ממשיך להתקיים, ולפעמים לבד כי אין עם מי לשתף או לדבר. כי בסביבה החברתית מצפים שכבר תהיי אחרי. במיוחד אם עבר הרבה זמן. כמה זמן נחשב הרבה?
מכירה היטב כאב שנמשך גם שנים. שתמיד נשאר שם ברקע. גם כש"הכל כבר בסדר" וה"סוף טוב". הטריגרים לכאב הזה יכולים להיות בכל מיני מקומות. לא שוכחים איפה זה קרה, איך, מתי. מה אולי היה אפשר לעשות אחרת כדי שזה יצליח. עוברים את שלבי האבל מההתחלה לסוף, מהסוף להתחלה ושוב לאמצע. הכאב פוחת עם הזמן, אבל החוויה עדין שם . לפעמים טראומה של ממש. כזה חוזר על עצמו, עוד טיפול כושל, עוד הפלה, זה כבר נעשה קשה. טראומה על טראומה. מתעצב בתוך האישיות.
כן, זו טראומה. אפשר להתאושש ולהחלים ממנה, אבל היא שם. אי אפשר לבטל אותה. היא ממשיכה להתקיים ברקע, ולהציץ אם יש איזשהו טריגר שקורא לה החוצה.