מאי בטחון לחיים: מודל אינטגרטיבי לתכנון טיפול במצבים כרוניים עם אובדנות והתנהגויות סימפטומיות

פרוטוקול זה מציע מודל ויזואלי-קליני לתכנון טיפול במצבים כרוניים המאופיינים באובדנות מתמשכת והתנהגויות סימפטומטיות לא אדפטיבית ואף מסוכנת כגון פגיעה עצמית, הפרעות אכילה, טקסים, יחסים הרסניים וכדומה.
הפרוטוקול ממסגר את הסימפטומים כהתנהגויות ביטחון הישרדותיות, ומציע תהליך טיפולי שאינו מכוון להכחדתם המיידית, אלא להרחבת חלון הסבילות ולאפשרות תנועה הדרגתית לעבר חיים בעלי משמעות. המודל נשען על
עקרונות AIP ,EMDR, חלון הסבילות, ומציאת משמעות.

מבוא

במצבים כרוניים, התנהגויות סימפטומטיות, כולל התנהגויות סיכון חמורות, אינן בהכרח ביטוי לרצון למות, אלא ארגון פנימי שמטרתו לשרוד כאב מתמשך ותחושת חוסר תקווה. ניסיונות טיפוליים המתמקדים בהפסקת הסימפטום עלולים להגביר סיכון, מאחר שהם שוללים מהמטופלת את אמצעי הוויסות היחיד הזמין לה. על מנת להביא לשיפור במצב נדרש פרוטוקול שמכיל בתוכו את התקווה כאלמנט אינהרנטי בצורת "חיים בעלי משמעות" לצד היכולת לשאת את המצוקה בדרך אליהם.

הצגת המודל: אי־ביטחון, הביצה הבוצית והחיים

המודל מבוסס על שלושה אזורים:

.1 אי־ביטחון
מרחב הישרדותי שבו המטופלת נשענת על התנהגויות ביטחון וסימפטומים. זהו ”אי“ במובן של בידוד, וגם ביטוי לחוסר ביטחון קיומי. ההתנהגויות מאפשרות לא לטבוע, אך אינן מאפשרות תנועה.

.2 הביצה הבוצית

מייצגת את כלל הרגשות הבלתי מעובדים, הקוגניציות השליליות, הטראומות והטריגרים. הבוץ משתנה בגובהו – זהו ייצוג של חלון הסבילות. הצפה משמעה סכנת קריסה; הישארות בחלק הרדוד של הביצה מייצגת חלון סבילות.

.3 החיים
אזור של משמעות, סביבה אדפטיבית, ערכים ותקווה. החיים קיימים ונראים, אך אינם נגישים ללא מעבר דרך הביצה.

המטופלת נמצאת על אי ביטחון. מקום שמרגיש בטוח, אבל מסוכן. כל צעד וניסיון לצאת ממנו, מעורר חוויה שלילית (טריגר) ומבריח אותה חזרה אל אי הביטחון. שם מרגיש בטוח, אבל מסוכן.
כדי להגיע אל החיים, עליה לעבור דרך הביצה. כל מטופלת צריכה למצוא את הדרך הייחודית לה לעבור דרך הביצה.
בעבודה פרטנית וקבוצתית כל מטופלת ציירה לעצמה את אי הביטחון, הביצה והחיים.
בעבודה קבוצתית המחזנו את החוויה, כך שהמטופלת התנסתה בהליכה דרך קולות שאומרים לה את הNC ומפחידים אותה, אל עבר הקבוצה שחיכתה בקצה החדר כמייצגת את החיים, מעודדת וקוראת לה לבוא.

שלב :1 החצנה ומיפוי

• ציור משותף של המודל
• זיהוי:
  • התנהגויות הביטחון
  • אזורי הבוץ המאיימים ביותר
  • מרכיבי החיים בעלי ערך

מטרה: יצירת שפה משותפת והפחתת בושה

שלב :2 הגדרת מטרה טיפולית

• הרחבת חלון הסבילות
• הפחתת הצורך לחזור לאי־ביטחון
• הגדלת זמן השהייה בביצה ללא הצפה

שלב :3 עבודה ממוקדת ויסות )Focus Present – EMDR)

Target: הרגע שבו מתעורר הדחף לחזור לאי־ביטחון

• NC:“ אני לא אעמוד בזה“
• PC נסבלת: ”אני יכולה לשאת מעט ולהישאר כדי להמשיך בדרך“

העיבוד מתמקד בעוצמה, לא בתוכן

שלב :4 התקנת משאבים מהחיים

• משאבי התקשרות )אם התקשרות איננה מוקד הטראומה(
• ערכים
• תחושות גופניות מווסתות

המשאב אינו ”מוציא מהביצה“, אלא מווסת את גובה הבוץ ומסמן את הדרך החוצה

שלב :5 עיבוד טראומטי מדורג

• בחירת ”כתמי בוץ“ ספציפיים – ואיזו מרכיב "בדרך לחיים" הם חוסמים
• עצירות תכופות לקירקוע
• חזרה מתמדת למשאבים )תכונות חיוביות שקשורות לגורמי המשמעות בחיים(

שלב :6 אינטגרציה

מדדי התקדמות:

• פחות דחיפות סימפטומטית
• יותר יכולת לשאת אמביוולנטיות והפחתת התגובתיות לטריגרים
• חיבור לחיים גם בנוכחות כאב