ד"ר מיכל חסון רוזנשטיין

שינויים בתחילת גיל ההתבגרות – סיכום קפה ושיח 17.6.2017

אז מה היה לנו?

דיאטנית, יועצת, תרפיסטית בתנועה, פסיכולוגית קלינית והורים. בפועל, כולנו הורים.

גיל ההתבגרות מתחיל כבר סביב גיל 10. הגוף מתחיל להשתנות בקצב מהיר. לגדול, להתפתח. הכל משתנה. החל מהקול ועד הריח. מתבגרים צריכים להתרגל לגוף חדש מדי יום. לפעמים, כשבמפנים הם עדין ילדים. האכילה שלהם משתנה. לפעמים הם אוכלים הרבה פתאום, אלו קפיצות גדילה של גיל ההתבגרות וצריך לאפשר אותן. הם בודקים יותר את מראה הגוף, ועשויים לראות תהליכי שינוי טבעיים בגופם כמאיימים, ולנסות להלחם בהם, באמצעות דיאטות למשל.

דיברנו עם גבולות אחריות – אילו התנהגויות הן באחריות ההורים ואלו באחריות הילדים. עד איזה גיל ההורים צריכים להגיד לילדים להתקלח למשל? עד מתי צריך לפקח על הכנת שיעורי בית. נכון, פיקוח ההורים חשוב, אך לצד הפיקוח יש לאפשר לילדים גם לטעות, לפשל קצת. להבין את האחריות שלהם על הבחירות. אנו כהורים צריכים להבין שלא נוכל לחסוך מהם אכזבות ותסכולים. כמו שלא תמיד נוכל לחסוך מהם עצב וחרדה. אנחנו יכולים להוות משענת, שאפשר להיעזר בה, אך יש להיזהר מלעשות הכל עבור הילדים, ומגבולות נוקשים מדי, שבעצם יפריעו לילדים לפתח יכולת חשיבה עצמאית.

דיברנו על כך שזה בסדר גמור שבכל בית יהיו גבולות וחוקים שונים. מה שמתאים במשפחה אחת לא מתאים במשפחה אחרת. מה משותף? להתבגר זה קשה, וגם להיות הורים למתבגרים זה בכלל לא קל. אנו חווים את החוויות של ההתנסויות החדשות שלהם, אי הודאות לגבי העתיד, ולפעמים גם ההווה. השינויים התכופים במצב הרוח, במבנה הגוף, במצב החברתי, ולא תמיד יודעים מה לעשות עם זה.

דיברנו על חרדות שמאפיינות ועל הנטייה לחשיבה קיצונית של טוב-רע, שחור-לבן. חרדת בחינות שיכולה לנבוע מחשיבה אוטומטית וקיצונית. למשל, אם לא הצליח במבחן הזה, אכשל בבגרות, ואז לא התקבל ללימודים טובים, תהיה לי עבודה גרועה ואהיה הומלס. חשיבה שיכולה בקלות לאפיין בני נוער. לדעתי, דווקא בני הנוער האינטליגנטים יותר, סובלים גם מיותר חרדות מהסוג הזה, עקב עיבוד מוגבר וחשיבה על פרטי פרטים של תרחישים אפשריים.

מה עוד? דיברנו על תזונה בגיל ההתבגרות, על הלחץ החברתי סביב האוכל ורצון במראה גוף מסוים שהוא לא תמיד מציאותי. על התקפי הרעב והצורך לווסת את האכילה על מנת להשאיר מספיק אנרגיה לתפקוד, למידה וגדילה.

גם על השפעת העולם הווירטואלי על התפיסה העצמית והחברתית של הילדים. על כך שאין ממש פרטיות, כל המידע חשוף מצד אחד. ומצד שני, המידע מהרשת לא בדיוק אמין. אי אפשר לדעת על מי ועל מה לסמוך, וכמה זה מבלבל שבטלוויזיה כולם חלקים, ולאף אחד אין שערות בכל מיני מקומות בגוף… ומה עושים כשמעליבים ילדים, ובכלל לא רואים את התגובה שלהם כי הכל דבר מדיה דיגיטלית, וכמה קל להפיץ עלבונות בצורה הזו.

בני נוער מתמודדים עם עולם אינטנסיבי ביותר, שדורש מהם משאבים רגשיים ושכליים. הם נדרשים להתמודד עם חרדות, ציפיות, מהסביבה, שינויים תכופים, דרישות מעצמם ומעולמם החברתי. וכל זאת, כשבפנים, הם עדין ילדים. לא לגמרי מבינים סיכונים או את התחום האפור שבו אנו חיים, שהעולם לא בדיוק מתחלק לטובים ורעים, שיש כל מיני דעות ואפשרויות. הם עדין רוצים לבכות כשמשהו לא מסתדר, מתקשים לעמוד בתסכול אל מול גבולות או אכזבה. הם כל כך חכמים, מבינים, יודעים, גבוהים, ובכל זאת, רגשית – עדין רוצים לפעמים לשחק מחבואים או תופסת (גם אם הם לא יודו בזה בחיים).

אפשר לסייע להם. אפשר לתת את התחושה שהם לא לבד. יש עוד מתבגרים שמתלבטים עם אותם דברים, שמתקשים למצוא את מקומם בחברה, לעמוד בציפיות הסביבה, להתארגן מול העומס בלמידה, ולקחת אחריות באופן תואם גיל.